פנינה בלייר נולדה בעיר סירט שהיתה בזמנו ברומניה ב- 1947 בזמן שהוריה, ילידי בוקובינה, היו בדרכם לישראל אחרי מלחמת העולם השניה. היא הגיעה לארץ בהיותה בת שלוש לערך ומאז ועד יום מותה חיה בחיפה. פנינה התחתנה עם משה ז"ל, שנהרג במלחמת יום כיפור בהיותו בן 26, ופנינה, באותו הגיל, נשארה עם ילדה בת שנה ושמונה חודשים ותינוק בן חודש וחצי. כשנתיים לאחר מכן פנינה פגשה את דני קפלן, בן זוגה הנוכחי, והחלה לעבוד בסינימטק כעורכת תוכנייה.
פנינה מונתה לתפקיד מנהלת סינמטק חיפה בשנת 1986 וניהלה אותו עד שנת 2005. בשנת 1988 מונתה במקביל להיות גם מנהלת פסטיבל הסרטים בחיפה. תחת ניווטה צמח הפסטיבל והפך לאחד מאירועי התרבות המרכזיים והחשובים בישראל, עם תכנייה בינלאומית עשירה ומסעירה, מסגרות צד רבות ושורה של אורחים בינלאומיים נחשבים. לאחר פרישתה, ב-2021, מונתה לנשיאת הכבוד של הפסטיבל.
פנינה נחשבה מהדמויות המשפיעות בתעשיית הקולנוע הישראלית. במהלך השנים היא הובילה, בנתה, קידמה והפכה את הפסטיבל החיפאי מפסטיבל קטן של 30 סרטים לפסטיבל בינלאומי ענק המוערך בעולם שהציג תוכנית אמנותית רחבה מכל רחבי העולם, אשר מארח יוצרים ומקיים כנסים ומפגשים בינלאומיים. היא הייתה אחראית על יוזמות, על השקות ועל ליווי של אירועי תעשיית הקולנוע והטלוויזיה ושל תחרויות קולנוע ישראלי ובין לאומי, על גיוס כספים, מענקי הפקה ופרסים לזוכים. היא יזמה שיתופי פעולה בינלאומיים, בין השאר עם האיחוד האירופי, סינמה וטלוויזיה אירופה ועם צ'ינצ'יטה סינמה איטליה (המוסד הרשמי לקידום קולנוע איטלקי ברומא). פנינה הביאה לארץ אורחים מעולם הקולנוע הערבי ממצרים, תוניס ומרוקו, ויזמה את השקת יום הקולנוע הפלסטיני בשנת 2006. היא הייתה אמונה גם על גיוס אורחים, שופטים, נציגי תעשיית הקולנוע הבין לאומית, ובהם שחקנים ובמאים ידועים, מנהלי פסטיבלים ומנהלי חברות הפקה והפצה בעולם.
פנינה זכתה להערכה והכרה גם בזירת תעשיית הקולנוע הבינלאומית : היא הוזמנה לכהן כחברת האקדמיה האירופית לקולנוע ,כיהנה כשופטת וכאוצרת תכניות קולנוע בפסטיבלים בינלאומיים.
על תרומתה לקידום הקולנוע הישראלי ופועלה למען פלורליזם ודו קיום היא זכתה בפרסים ובעיטורים רבים, ובהם פרס תא מבקרי הקולנוע בישראל (2004), פרס רוברטו רוסליני שהוענק לה ע"י השחקנית איזבלה רוסליני בטקס רשמי באי מאיורי באיטליה (2006), ואות אבירת מסדר האמנויות והספרות הצרפתי (2018). ב-2013 היא נבחרה כאחת מעשר הדמויות המשפיעות בקולנוע הישראלי שפרסם עיתון "הארץ".
מיכאל שוילי 1932 – 2014. נולד וגדל בירושלים. היה מפיק ומפיץ סרטי קולנוע וטלויזיה, מחלוצי התחום בישראל.
שוילי הינו חתן פרס מפעל חיים של פסטיבל הקולנוע בירושלים משנת 2007 על פועלו בתחום ההפקה וההפצה.
מי שראה את הסרט "סינמה פארדיסו" ראה רק את ה"בקרוב" לסיפור חייו של מיכאל שוילי, מפיק ומפיץ הסרטים הירושלמי, מהוותיקים ביותר בארץ.
כבר בהיותו בן 10, הקרין סרטים בפנס קסם בבתי ספר ועבד כעוזר מקרין, עבודה שכללה גלגול סרטים בחדרי הקרנה של בתי הקולנוע. בתמורה קיבל חתיכות פילמים אותן היה מוכר. מאוחר יותר עבד גם כמגלגל תרגום בצד תמונת ההקרנה של הסרט.
לאחר מספר שנים, כשהשכיל להבין שחייו קשורים לצלולויד, שכר שוילי סרטים אצל חברות ההפצה בתל אביב, ואותם הפיץ בבתי הקולנוע בישראל (באותה תקופה היה משרדו בקפה נוגה בתל אביב ובתחנת אגד - משם היה שולח את הסרטים לבתי הקולנוע ברחבי הארץ), בין שאר ההצלחות שלו באותה תקופה אפשר לציין את הסרט "לברלין וחזרה" סרט אותו ערך שוילי משני סרטים שונים, בכיכובו של ארול פלין - ששבר את שיאי ההכנסות עד אותו יום ולא ירד מהמסכים במשך 37 שבועות ברחבי הארץ.
בגיל 16 נסע שוילי לפסטיבל קאן, שם התחיל לרקום קשרים עם מפיקים וחברות הפקה והפצה בינלאומיות.
אחת מהאגדות על שוילי מספרת על נסיעתו הראשונה כבחור צעיר לפסטיבל הקולנוע בקאן. אחרי שהסתובב בפסטיבל בין חברות ההפצה וההפקה וראה שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות וכך אי אפשר לעשות עסקים, פנה למלצר בית הקפה של מלון קרלטון, שם שותים את הקפה שלהם גדולי המפיקים, נתן למלצר סכום יפה (בדולרים), וסגר את העסקה הראשונה שלו בקאן. המלצר יכריז במשך 48 שעות, כל 5 דקות: "מר שוילי מ'יונייטד שוילי פילמס' לטלפון...." וכך היה. אחרי יום, כשהופיע לפגישות, קידמו את פניו בכל חברות ההפצה וההפקה בכבוד רב, כאילו הכירו אותו שנים.
מה"משרד" בקפה נוגה, עבר למשרדים ברח' פינסקר ויותר מאוחר לרח' אלנבי בתל אביב. שם התרכז בהפצת סרטים אותם התחיל לייבא מחו"ל, והפך לחברת ההפצה הגדולה בישראל. שוילי, שהיה מציף את הארץ במסעי פרסום שטרם נראו, הפך בין לילה לסיפור הצלחה, תורים של בעלי בתי הקולנוע מכל רחבי הארץ השתרכו בכניסה למשרדו, ולכל סרט חדש שהביא מיד הגיעו ה"ספסרים" שהיו מכינים כרטיסים מראש כדי למכור אותם במחיר מפולפל לאלפי הצופים בכניסה לאולמות הקולנוע.
יותר מאוחר החליט שוילי שצריך גם להפיק סרטים, ובשנת 1967 הפיק את סרטו הראשון: "שישה ימים לנצח" שזכה להצלחה חסרת תקדים כאשר מאות אלפי צופים צפו בסרט ביציאתו לבתי הקולנוע כ־10 ימים לאחר סיום מלחמת ששת הימים. יותר מאוחר הפיק סרטים רבים בשיתוף פעולה עם במאי חדש, עולה חדש מפרס, ג׳ורג׳ עובדיה, שהופיע בוקר אחד במשרדו עם רעיון להפיק סרט לפי תסריט פרסי בעברית. שוילי הודיע לו ש"מתחילים לצלם בשבוע הבא !" וכך היה. כמו כן הפיק סרטים רבים, שכוכבים רבים עשו בהם את צעדיהם הראשונים - עופרה חזה, דודו טופז, אבי טולדנו, יעקוב בודו, טוביה צפיר, ציפי שביט, גדעון זינגר, יעקוב בן סירא, דובי גל, פול סמית ועוד רבים אחרים. כל סרטיו זכו לאהדה רבה, והביאו קהל רב לבתי הקולנוע, זאת למרות המבקרים שלא החמיאו ליצירותיו.
לצד הסרטים המסחריים, ספרית הכותרים של שוילי הדגישה תמיד את מחויבתו של שוילי לקולנוע איכותי וכללה את מיטב העשייה הקולנועית במהלך 110 השנים האחרונות. בין השאר אפשר למצוא שם את סרטיהם של צ'רלי צ'פלין, אינגמר ברגמן, פדריקו פליני, האחים טוויאני ואקירה קורוסאווה. כמו גם סרטים זוכי אוסקר שהצליחו בארץ כגון: "המלחמה נגמרה", "מוסקבה אינה מאמינה בדמעות", ו-"מפיסטו".
שוילי היה גם ספק חשוב של מאות שעות שידור לערוצי הטלויזיה, ייצג חברות הפקה והפצה של סרטי קולנוע בארץ וברחבי העולם.